ללדת אחרי קיסרי - שירה גרפיט

VBAC Israel - לנל"ק ישראל - לידה נרתיקית אחרי קיסרי

052-5155529
עקבו אחריי | לקבוצה הסגורה
כניסה למערכת | הרשמה לאתר
Pin It

סיפורי הלידה שלי - הקיסרי, VBAC ראשון, VBAC שני

 

 

הניתוח הקיסרי שלי (2005)

 

לפני 7.5 חודשים נכנסתי לבית חולים עם חשד קל לרעלת הריון, הסכמתי להתאשפז לצורך מעקב וכדי לחכות שיגיעו הצירים ושיתחיל התהליך.

 

הלחץ האדיר שהופעל עלי, מכבש של רופאים ומיילדות שהפחידו אותי, צעקו עלי, לא נתנו לי לישון בלילה מרוב בדיקות. הכניס אותי לסטרס נוראי. כך שגם אם היה סיכוי שאפתח צירים באופן טבעי, חיה במלכודת מרגישה את הסכנה והגוף שלי לא נתן לי לעשות זאת.

 

ב-12 בלילה, אחרי 3 ימים בבית חולים לבסוף נכנעתי ללחץ האדיר, הסכמתי להתחיל בתהליך זירוז מכיוון שההמוגלובין שלי המשיך לעלות (אני לא אתפלא אם זה היה תוצאה ישירה של הסטרס) והמוניטורים לא היו מדהימים (איך אפשר לצפות שהמוניטורים יהיו טובים כשאת בסטרס שוכבת על הגב).

התחיל זירוז (או השראת לידה) עם בלון פרוסטגלנדינים ומשם כבר לא הייתה דרך חזרה. קהל רב של אחיות ומיילדות וכל הצוות של המשמרת בא לבקר בתורות. כולם דוחפים ידיים לבדוק אם יש התקדמות בפתיחה, אף אחד לא שואל ולא מבקש רשות ולא מציג עצמו לפני כן, הניאונים בפנים, אנשים באים והולכים נכנסים ויוצאים ובאמת מצפים שאני אצליח ללדת ככה....

בכל פעם שהיה ציר ראו ירידה קלה בדופק העובר, ומהר מאוד ניתוח קיסרי בהול חירום מיד מסיכת גומי שחורה מונחת לי על הפנים, שופכים לי דלי יוד על הבטן ("את תרגישי קור אנחנו שוטפים לך את הבטן").
שינה .....

מתעוררת בחדר התאוששות אמא ובן-זוגי עומדים מעלי, אני כועסת. למה העירו אותי ישנתי כל כך טוב, הם אומרים לי שלום והולכים הביתה, השעה 5 בבוקר. אני לבד לא מבינה מה קורה מתחילה לשחזר איפה אני ולמה קרה לי הדבר הנורא הזה, איפה הילד שלי למה לא נותנים לי לראות אותו.

אני רציתי ללדת בבית, לידה טבעית מה קרה לי, אני רוצה את הילד שלי.

אני קוראת לאחות ומבקשת לשתות, צמאה נורא.

היא לא נותנת לי, אני רוצה רק קצת מים, היא מסכימה להרטיב לי את השפתיים.

רוצה את אמא, רוצה את בן זוגי, שיעזרו לי. אני רוצה לקום וללכת רוצה הביתה.

את הילד שלי, לקחו לי את הילד אני רוצה אותו תנו לי לראות מה גדל לי בבטן 9 חודשים, איפה הילד שלי? אני בוכה לאחות היא מביאה לי טלפון מתקשרת הביתה לבן זוגי לא עונה, לאמא, לא עונה, שמישהו יביא לי את הילד שלי.

 

השעות עוברת אני בוכה שעות בוכה שעות מנסה להתקשר.

אף אחד לא עונה.

אני רוצה את הילד שלי תביאו לי אותו אני רוצה לראות אותו.

האחות אומרת שבמחלקה יתנו לי לראות אותו, אני בוכה ומתחננת לראות את הילד שלי ובוכה ובוכה ובוכה.

 

השעות עוברות ואני עוד בוכה מתעוררת ונרדמת מטושטשת וכואבת.

והשעות עוברות ואני בוכה.

ואז בא איגור, האלונקאי, הוא בא לקחת אותי למחלקה, אני רוצה לראות את הילד שלי.

איגור שם אותי במסדרון אני מחכה שיקח אותי למחלקה, לראות את הילד שלי.

45 דקות אני במסדרון איגור בא והולך ובא והולך, אנשים עוברים ושבים מסתכלים עלי בוכה במיטה.

סוף סוף הולכים למחלקה.

איגור מקפיד להתנגש בכל המשקופים ולדפוק את המיטה בכל הקירות. וכואב מאוד, כואב ואני רוצה את הילד שלי.

 

הגענו למחלקה. "סקציה לחדר מספר 1". קרוב לדלפק האחיות "המקרים הקשים" כמו שאני לומדת בימים הקרובים מגיעים לחדר הזה.

צריך לעבור למיטה במחלקה.

אני מבקשת שאיגור יצא שהאחות תישאר איתי אני אעבור לבד למיטה.

 

ומאז אני מחכה. רוצה לראות את הילד שלי. בוכה לאחות שתביא לי את הילד שלי. אני רוצה את הילד שלי ואף אחד לא בא ואף אחד לא מביא לי את הילד שלי.

 

עשר בבוקר בן זוגי מגיע המסכן לא ישן כל הלילה, הוא מביא לי את הילד. סוף-סוף אני רואה אותו, הוא זה שגדל לי בבטן, התינוק שלי אני פוגשת אותו פעם ראשונה. 9 חודשים הוא גדל לי בבטן ולקחו לי אותו לא נתנו לי לראות אותו, הילד שלי סוף-סוף אצלי ואיך אדע שהוא באמת שלי אם אפילו לא ראיתי אותו, כשקרעו אותו מתוכי. אני בוכה משמחה אני סוף-סוף רואה את הילד שלי. וכואבת רוצה הביתה, איך זה קרה לי?

 

בן זוגי מגיע כל בוקר, מגניב לי את הילד מהתינוקיה (אפילו שאסור, לעזאזל זה הילד שלי מה פתאום אסור לי לקחת אותו) אני אמא שלו! הוא שלי ולא שלהם!

 

הימים הבאים מוקדשים להנקה, הוא קטן 2455 גר', צריך לאכול ולגדול. אסור לו להוריד במשקל.

אני מבקשת הנקה בלבד וכל הזמן נותנים לו מטרנה, שמה לו כובע ומוצאת שהורידו לו אותו.

קר לו בידיים הפנים קרות, מקפיאים לי את הילד, אני מבקשת בלי מוצץ, שמה שלטים, מורידים לי אותם ותוקעים לו מוצץ, כל פעם מחדש. מלחמת התשה.

 

אמא שלי לוקחת אותי למשאבת הנקה בכסא גלגלים, אני לא יכולה ללכת כל כך רחוק לתינוקיה, אני שואבת שעה יוצאים 2 מ"ל, היא צועקת עלי שהוא בינתיים מפסיד ארוחה ולעזאזל ההנקה, אחרי זה כבר לא הסכמתי שתבוא לבקר אותי יותר. אם את הלידה הרסו לי אז לפחות אני מנסה להציל לי את ההנקה. רק דיכוי כזה מאמא שלי היה חסר לי בנוסף לכל הצרות.

 

עוד יום עובר, כבר מסוגל ללכת, כל כך שורף, כל כך כואב אבל הנה אני על הרגליים. לוקחת את עצמי לכיוון התינוקייה כדי להביא את הבייבי. לא משנה כמה פעמים ביקשתי מהאחיות במהלך שהותי בבית החולים, את התינוק לא הביאו לי באף אחת מהפעמים - פשוט התעלמו התעלמות מוחלטת.

אז אני מגיעה לתינוקיה סוף סוף, אחרי מה שנראה כמו נצח או מינימום יציאת מצריים - ובסך הכל מדובר בעשרות מטרים.

לוקחת את התינוקי שלי בעגלה ומתחילה ללכת באופן איטי לעבר החדר. מאמצע שום מקום, מגיעה פתאום רופאת ילדים ושואלת אותי "לאן?" אני אומרת לה שאני הולכת לחדר להניק.

היא נעמדת מולי, חוסמת את דרכי ואומרת לי שיש ביקורת רופאים ושאני לא לוקחת אותו. אני אומרת לה שאני כן לוקחת אותו ומנסה להמשיך להתקדם (כולי עם בטן פתוחה בכאבי תופת). היא בשלה, חוסמת את דרכי בגופה, אני זזה עם העגלה במסדרון מעט הצידה מנסה לעבור, והיא מתחילה לרקוד איתי מעין ריקוד: חוסמת בגופה את המעבר: בכל פעם שאני סוטה הצידה היא נעמדת בדרכי במשך זמן שנראה כמו נצח. אני בוכה מבפנים, לא מאמינה שזה קורה לי. בקושי מסוגלת לדבר, הקול כל כך חלש, בקושי ששומעים אותי. רוצה לצעוק עליה שתעוף לי מהעיניים, אבל טכנית אני לא יכולה לצעוק כי הבטן שלי פתוחה. לבסוף ויתרתי וחזרתי לחדר מזועזעת, בוכה ועצבנית.

 

יותר מאוחר מגיע בן זוגי היקר, הוא מביא לי את התינוק. מניקה ויוצאים לעשות סיבוב קצר. מולנו מגיעה אחת מרופאות הנשים המתמחות שהייתה בחדר הלידה. והמנוולת שואלת אותי: "נו, לא היה שווה?"  אני רותחת מבפנים, הוא רואה אותי עומדת להתפוצץ. אני מהנהנת כי אין לי כוחות לדבר וחושב לעצמי: מה שווה? על מה היא מדברת? האם ניתוח=תינוק, לא ולא הריון של 9 חודשים=תינוק. הוא לא היה צריך להגיע לעולם בצורה שכזו.

 

אז ככה נראית התקופה המאושרת בחיי, כבר עברו 7.5 חודשים ואני עדיין צועקת הצילו. אף אחד לא מבין אותי, כולם אומרים שאני מדברת שטויות, שהעיקר שהילד בריא ואני בסדר וזה מה שחשוב.

אז נכון, תודה לאל הילד בריא אבל אמא שלו חולה מאוד, אמא שלו מתמוטטת. אומרים שיש דיכאון לאחר לידה, אצלי הוא הגיע מאוחר מאוד, רק עכשיו אני מתחילה להבין מה קרה שם.

 

אני זקוקה לתיקון ודחוף!

 

את הילד הבא שלי אני רוצה ללדת בבית, לא רוצה בית חולים, לא רוצה שיחתכו אותי שוב ושיקחו לי שוב את הילד שלי, הוא שלי !!!!

 

פניתי למיילדת בית ושאלתי אם היא מוכנה לילד אחרי ניתוח קיסרי, בתגובה קיבלתי "עקב המצב הפוליטי של לידות בית אני לא מדברת עם CS", כן אני סקציה, פגומה, נטולת שליטה בחיים שלי עצמי ובילדים שאני אייצר בגופי, גופי שלי.

 



לידת VBAC ראשונה שלי (2008) - סיפור הלידה של בן (או התיקון הושלם)

 

ואוו, אני לא יודעת אפילו איפה להתחיל, אז אתחיל ברגע שבו נכנס הדר' בדלת ביתי...

לא האמנתי שזה קורה, זה נראה כל כך רחוק ולא מציאותי עבורי, לא האמנתי שבאמת אגיע לרגע הזה.

אבל הנה הנה הגיע הרגע, והוא נכנס דרך הדלת, ביד אחת מכשיר ניטור ותיק על הגב. נכנס ופרק את חפציו. עמדנו ודיברנו קצת, ופתאום בא עוד ציר.... הדולה הכינה אותי לפני שהדר' בודק אותי שאמנם הצירים שלי תכופים (ציר כל פחות מחמש דקות) אבל יתכן שעדיין לא הגעתי לפתיחה של 4 אצבעות.

 

ואכן, השעה 2 בלילה תוצאת הבדיקה היא פתיחה של 3.5 .הדר' התמקם על הספה בסלון, בסמוך לבן זוגי היקר, ישבו בצד והמתינו בסבלנות. הזמן עובר והצירים ממשיכים, נעשים חזקים יותר, תכופים יותר ככל שעובר הזמן.

 

ועכשיו נתחיל מההתחלה. יום שישי בבוקר, אנחנו קמים לוקחים את הגדול לגן. חוזרים הביתה ומתחילים צירים, רק בבטן תחתונה. אני אומרת לעצמי, וואלה, אם אלו צירים אז זה לא נורא כל כך, אפשר לעמוד בזה. זה לא מה שהיה זכור לי מהנסיון המר שהיה לי בבית החולים. כך עובר לו היום, ניקיונות בישולים, לוקחים את הגדול מהגן, אוכלים יחד ארוחת צהריים. הצירים נמשכים, לא נוראים בכלל.

 

אני אומרת לבן זוגי שאמנם הוא התכוון להזמין חברים להערב אבל כדאי שלא יזמין אותם. ובתגובה הוא אומר לי "טוב שאת מזכירה לי, שכחתי מזה לגמרי" ומתחיל להתקשר לכולם. מחברים שלו בלבד זה נהפך להיות פלוס בנות הזוג, ואני עם צירים... והוא אומר לי שאם היה יודע קודם שזה מה שיביא את הצירים הוא היה מזמין אותם שבוע-שבועיים קודם.

 

אנחנו הולכים לאכול את ארוחת יום שישי אצל הורי מרחק הליכה לרחוב הסמוך, בשמונה וחצי יבואו החברים. הצירים נמשכים, מורגשים אבל לא כואבים. חוץ מבן זוגי  אף אחד לא מודע לקיומם.

 

חזרנו הביתה, החברים הגיעו ואנחנו יושבים ומקשקשים, בין השאר גם שיחות על הריון ולידה. חברה בהריון בחודש שביעי מספרת שהיא פוחדת ללדת עם אפידורל כי יש לה חברה שקיבלה שיתוק חלקי כתופעת לוואי של האפידורל ולמרות שהיא עצמה ילדה עם אפידורל היא לא רוצה לעשות את זה שוב אלא רוצה לידה טבעית. והשיחה ממשיכה שואלים אותי איפה אלד ואני דבקה בגירסה שלי "עדיין לא החלטתי, אני אחליט ברגע האחרון". מדברים על לידות בית וכאלה ואני דבקה בגירסתי. והצירים ממשיכים.

 

השעה כבר 2 בלילה, הגברים משחקים RISK ואני כבר עייפה מידי ומחליטה לפרוש ולישון. ב 4 וחצי בבוקר אני קמה, הגדול התעורר והעיר אותי, לא מצליחה לישון והצירים ממשיכים, עדיין סבירים, אבל לא מצליחה להירדם.

 

יום שבת עובר גם הוא עם צירים, עדיין סבירים, בצהריים אני מתקשרת לדולה, להתייעץ ולהכין אותה. אני אומרת לה שעם הדר' לא דיברתי כי אני לא רוצה להפריע לו בשבת.

 

הדולה אומרת לי שזו שהיא אמורה ללוות בלידה עוד שלושה שבועות עומדת ללדת והיא תכין לי את המגבה שלה. אני אומרת לדולה שאני רוצה רק אותה. הדולה אומרת שהיא תראה מה עושים וחוזרת אלי כמה דקות אחר כך ואומרת לי שהיא תלך עם המגבה שלה ללידה ההיא ותבוא כשאקרא לה.

 

נרגעתי. כך מגיע הערב, אני מתקשרת לדר' לדווח לו על המצב, הוא אומר שנשמע לו שאנחנו מתקרבים לרגע. אנחנו הולכים לישון. אני מתעוררת עם צירים, מסתדרת איתם, אחרי שעתיים הם נפסקים. נרדמת לשעה. קמה שוב, הפעם הצירים חזקים מאוד, כואב לי גם בירכיים, קשה יותר להתמודד איתם. שעתיים נוספות של צירים כואבים שכאלה, ושוב נפסקים.

 

בשש בבוקר של יום ראשון  אני מתעוררת אחרי ששוב ישנתי קצת. הגדול העיר אותי. בן זוגי לוקח אותו לגן ואני מודיעה לו שהיום הוא לא הולך לעבודה. אני מדברת עם הדר' שמציע לי לקנות שמן קיק כדי לעזור לצירים. אנחנו נוסעים לבית מרקחת, קונים שמן קיק. בדרך כל במפר מחריד לי את הגוף אז נוסעים לאט לאט. מגיעים הביתה אני שותה מחצית הבקבוק. הצירים נפסקים. אני מבקרת בשירותים, התרוקנות נהדרת, מתקלחת והולכת לישון. איזו שינה נהדרת, פשוט תענוג. השמן לא עשה את שלו. אחרי שאני מתעוררת אני מחליטה שצריך לעשות מעשה כדי לקדם את הלידה. והרי זה פלא, בביקור הבא בשירותים יוצא הפקק הרירי.

 

אחר הצהריים אני לוקחת את הגדול להורים שלי כי אין לי כוח להעסיק אותו ובן זוגי קפץ לחדר כושר. אצל ההורים שלי מתחילים שוב הצירים, ממש כואבים. אני מנסה לספור אותם ולתזמן אני לא בהצלחה יתרה. מסיבה לא ברורה אני מחליטה שהם קצרים 20 שניות בלבד. בשמונה בן זוגי מגיע לאסוף אותנו מההורים שלי. אנחנו מגיעים הביתה. אני הולכת למיטה לישון, והילד לטיפולו. אחרי שעה במיטה יש לי צירים חזקים מאוד ואני מבינה שאין סיכוי שאצליח לעצום עין. מתוך ייאוש אני הולכת לראות טלוויזיה ומבקשת מבן זוגי שיספור לי זמן. מסתבר שהצירים נמשכים דקה ועשרים, כל 8 דקות. פרקי הזמן מתקצרים. אנחנו מדווחים לדולה שאומרת שהיא מעדיפה להגיע מוקדם ולישון אצלנו כדי שלא תצטרך לנהוג באמצע הלילה.

 

ב-11 בלילה הדולה מגיעה. קצת מדברים, אני במצב רוח טוב יש צחוקים. הצירים נמשכים נעשים דחופים יותר. עכשיו כבר כל 4 וחצי דקות והדולה מודיעה שהגיע זמן להתקשר לדר'. השעה אחת בלילה. הדר' מודיע שהוא בדרך. הדר' הגיע תוך שעה.

 

לא האמנתי שזה קורה, זה נראה כל כך רחוק ולא מציאותי עבורי, לא האמנתי שבאמת אגיע לרגע הזה.

אבל הנה הנה הגיע הרגע, והוא נכנס דרך הדלת, ביד אחת מכשיר ניטור ותיק על הגב. נכנס ופרק את חפציו. עמדנו ודיברנו קצת, ופתאום בא עוד ציר.... הדולה הכינה אותי לפני שהדר' בודק אותי שאמנם הצירים שלי תכופים (ציר כל פחות מחמש דקות) אבל יתכן שעדיין לא הגעתי לפתיחה של 4 אצבעות.

 

ואכן, השעה 2 בלילה תוצאת הבדיקה היא פתיחה של 3.5 הדר' התמקם על הספה בסלון, בסמוך לבן זוגי היקר, ישבו בצד והמתינו בסבלנות. הזמן עובר והצירים ממשיכים, נעשים חזקים יותר, תכופים יותר ככל שעובר הזמן.

 

הזמן ממשיך לעבור והצירים נעשים חזקים יותר. אני נכנסת למקלחת והמים כל כך מרגיעים. בבדיקה הבאה פתיחה 4. אני נכנסת לאמבטיה, הדר' אומר שאפשר. בשלב זה איבדתי את תחושת הזמן, וגם לא היה לידי שעון. הצירים ממש כואבים, כואב לשבת כואב לזוז ואני חצי צפה במים. אני יודעת שאסור לי להגיע לאור יום כי זה יפריע לי בהמשך הלידה. אבל אני נתקעת. עוברות עוד שעתיים שלוש ואין התקדמות. אני בפתיחה של 7 כבר הרבה זמן ואין התקדמות נוספת. אני יוצאת מהאמבטיה כשבחוץ כבר אור ויודעת שמה שאני הכי צריכה זה חושך ואין לי דרך להחשיך את הבית כי יש לנו המון לבני זכוכית בבית.

 

אני יורדת למטה עושה כמה סיבובים כבר יש אור בחוץ והגדול התעורר. בן זוגי לוקח לו את ארוחת הבוקר לחדר והוא מרגיש שמשהו שונה. בינתיים יורדים לי המים. מעט מים. הדר' אומר שלא יתכן כי מדובר במעט מידי מים. בבדיקה הבאה התברר שאכן המים ירדו.

 

בן זוגי לוקח את הילד לגן. כשהוא חוזר אני מבקשת לשתות מיץ תפוזים. הוא קופץ למכולת לקנות לי מיץ ואני שותה ומקבלת כוחות להמשיך הלאה.

אני מטיילת בקומה התחתונה ואחר כך שוב עולה לאמבטיה. אני יושבת על הברכיים נשענת על שפת האמבטיה, נעה עם האגן שבמעגלים, הראש קבור בכרית כהה כדי שיהיה לי קצת חושך. הצירים לא סדירים ואין התקדמות. אני כבר מותשת אחרי 3 לילות כמעט בלי שינה. הדולה מדברת איתי ואמרת לי לחשוב מה עוצר אותי ומונע ממני להתקדם. אני חושבת קצת ומגיעה לזה שסיפור לידת בית לא מוצלחת של חברה שנתקעה בפתיחה 7 ואז פנתה לבית חולים. מהרגע שאני מבינה שזה העניין אני מתחילה לדבר עם התינוק, מדברת עם עצמי ומזמינה צירים ואיזה פלא, זה עובד, אני סופרת עד 20 כשנגמר ציר ומיד עם סיום הספירה מגיע עוד אחד. אני עוברת לחדר המדרגות, ממשיכה להניע את האגן במעגלים והצירים סדירים. אני מאבדת תקשורת עם הסביבה לחלוטין וככה עוברת שעה. הם מדברים אלי ואני לא קולטת, אני זזה ופתאום מרגישה שהתינוק "נופל" לי. אני מספרת לדר' שבודק אותי. יש! זה עבד! הגענו לפתיחה של 10. לאחר הבדיקה דר' אומר שמרגע זה יש רק דרך אחת לתינוק לצאת החוצה. עד לאותו הרגע בו נאמרו דברים אלו לא האמנתי שאצליח ללדת בבית, כל הזמן ניקר בי הספק שבסוף אאלץ להגיע לבית חולים (המחשבה על איך בכלל אפשר לנסוע באוטו כשיש צירים שכאלו נראתה לי עוד פחות הגיונית, ממש משימה בלתי אפשרית).

 

ואז הגיע הזמן ללחוץ. אני שואגת, ככה בן זוגי תיאר את זה. לוחצת ושואגת, דר' לא מספיק לשים כפפה על היד השנייה ואני לוחצת במלוא המרץ ושואגת. השעה 10:14 והוא בחוץ!!!!!

 

אני כולי נרגשת מגמגמת, אומרת להם שאני אוהבת אותם ולא מאמינה שעשיתי את זה. לא מעכלת את מה שקרה.  אני מקבלת אותו לידי והדר' שואב את הנוזלים מהריאות. הפיצפון מסתכל עלי בעיניים גדולות ובעניין רב. אני מניקה אותו, הוא פשוט מחונן, יודע לינוק כל כך יפה. לא להאמין כמה הייתי צריכה להתעקש עם הגדול עד שהצליח לינוק.

 

הדולה הייתה מדהימה לכל אורך הדרך. היא ידעה להנחות אותי וליוותה  אותי צעד אחר צעד. תמיד מוכנה לפני מקדימה אותי. לא הייתי צריכה לבקש ממנה דבר היא ידעה כל מה שהייתי צריכה ממש ללא מילים.

 

כשהדר' דיבר עם בן זוגי הוא אמר לא שללא ספק הלידה הייתה מסתיימת בניתוח אם הייתי מגיעה לבית חולים. איזה מזל שלא הגעתי....

 

שעתיים אחרי הלידה אני כבר יורדת למטה, אוספת את הצעצועים שהגדול פיזר על הרצפה בבוקר לפני שהלך לגן. אני די בשוק מהמעמד, בפעם הקודמת לקח לי שבועות עד שהצלחתי להתנייד בתנוחות כאלה. איזה הבדל!

 

מתקלחים, הולכים לישון קצת, עייפים. חמש שעות אחרי הלידה התייצבנו בבית חולים לעשות בדיקות לתינוק, לרשום אותו במשרד הפנים. בקבלה אומרות לי הפקידות: "אנחנו לא מקבלים לידות בית". אנחנו מתחילים לעשות טלפונים לכולם, למי יש כוח לשטויות האלה. "שילכו לעזאזל" אני אומרת, ,לא צריך מהם טובות, הסתדרתי מעולה בלעדיהם בוא נלך הביתה".

 

אין לי אפילו מילים בהן אוכל להשתמש על מנת להודות לצוות הנהדר שליווה אותי. היה לי מזל גדול שליוו אותי אנשים כאלה בתהליך הלידה.

 

לא עובר יום מבלי שאני מודה בליבי לדר' ולדולה שלי שעזרו לי להחזיר לעצמי את מה שנלקח ממני בבית החולים.

 


 

לידת VBAC שנייה שלי (2011)

 

שבוע 40 הסתיים ואין כל סימן לצירים. בגני הילדים פוגשות אותי נשמות טהורות שיודעות שהתאריך המשוער חלף כבר לפני שבוע. כולם מסתכלים במבטים המומים ושואלים: "נו? את עדיין כאן? מה יש, את לא רוצה ללדת?"

 

כבר שבוע אני בבית, מנסה לנוח ומחכה ללידה. כל ערב מעט צירים, מהראשונים, הנעימים האלה שמרגישים כמו זרמים חמים. איך שזה מתחיל, אני מחכה לראות שלא מדובר באחד, יוצאת להליכה של שעה, חוזרת הביתה והם חולפים כאילו לא היו.

 

יום חמישי, מתקשרת לדר' לשאול אותו מה עושים. אני חסרת סבלנות רוצה ללדת כבר, שואלת אותו מה עושים. הוא אומר לי שהכל בסדר, שאלך לקופ"ח לעשות מוניטור ואבקש בדיקה כדי לראות מה המצב ואעדכן אותו.

 

אני נוסעת לקופת חולים, הגדול אצלי - חופשת פסח, אין גן. מגיעה לקופ"ח, נכנסת לרופאה ומבקשת להיבדק. הרופאה מסרבת ואומרת שאעשה קודם מוניטור. אני נכנסת למוניטור, לפני כן בודקים לי לחץ דם. איך שאני רואה את המכשיר הזה לחץ הדם שלי מרקיע שחקים, נוסיף על זה את העובדה שרק לפני 2 דקות עליתי במדרגות 4 קומות ברגל...

לא מרוצים מתוצאת לחץ הדם. גבוה בשבילם - לא שמתם לב כמה אני לחוצה?  (לימים למדתי שנשים רבות מגיבות לבדיקה זו בעלייה בלחץ הדם)

מחברים אותי למוניטור, בחדר קטנטן, עם הפנים לקיר ווילון סגור מטר על מטר - אני חנוקה. שוכבת במיטה ובוכה, הסיטואציה הזו לא טובה לי, אני חייבת להסתלק מפה. לידי הבן הבכור מציק לי בשאלות ולי אין סבלנות לכלום. הוא נוגע במוניטור וסוחב את החוטים.

 

עוברת רבע שעה, בהתחלה המוניטור לשביעות רצונם, אחרי זה הם כבר לא מרוצים, מתעצבנים על הילד שנוגע בכפתורים של המכשיר. אני נחנקת כי אין לי אוויר, שוכבת על הגב בלי לזוז וסובלת.

בשלב מסויים אני מבינה שזה לא בשבילי, יש כאן יותר מידי דברים שמזכירים לי את הפעם הראשונה, שהסתיימה בניתוח. אני קמה ויוצאת מהחדר מסרבת למוניטור. נכנסת לרופאה אחרת הפעם, מבקשת בדיקה והיא מסרבת: "יבדקו אותך בחדר לידה" אני כועסת בתוכי, הרי היא לא יודעת שלא אגיע לחדר לידה ואני גם לא יכולה להגיד לה שאני יולדת בבית....

 

קמה ועוזבת בכעס. מתקשרת לבן זוגי בבכי שיגיע מהעבודה, הוא בת"א, בזירת רצח מתוקשרת, בימים הקרובים רואים אותו בטלוויזיה לוקח את התיק ועוזב את הזירה ואני יודעת שהוא מגיע אלי.

אחרי שהגיע אוכלים יחד פלאפל. את הגדול שמנו אצל סבתא ויצאנו להליכה של כמה קילומטרים, ועל הדרך אספנו את הקטן מהגן. אני נושאת אותו על כתפי כל הדרך - אולי ההליכה והמאמץ של הנשיאה יביא כבר להתחלת הלידה.

 

מגיעים לבית של הסבתא, פורקים גם את הקטן אצלה וממשיכים הביתה לנוח. אחר הצהריים אנחנו נוסעים לרופא שיראה את המוניטור ויבדוק אותי, הולכים לנוח לפני כן.

נוסעים לרופא לאשקלון. איך שנפגשים הוא מספר לנו שנשים מגיבות למדידת לחץ דם בעלייה חדה בלחץ הדם ואני אומרת שאני מקרה קלאסי של התופעה. אני מגישה לו את הדף של המוניטור והוא מסתכל ואומר ,זה מוניטור מצויין, פשוט מעולה! יש בו את כל מה שצריך לראות. אני לא מבין מה הם רוצים" אומר ומתכוון לחבר'ה של קופת החולים. במשך 10 דקות הוא מלמד אותנו לקרוא מוניטור ומסביר לנו בדיוק על כל נקודה בגרף מה היא מייצגת. אז עשינו וי על המוניטור ואני נרגעת. אחרי זה הוא בודק אותי, פתיחה 2 וחצי, מחיקה 50%. אני מחייכת פעם ראשונה היום. זה אומר שיש התקדמות ואנחנו מתקרבים לסוף. הוא אומר לנו: "עם מוניטור כזה יש לך בשקט עוד 3 ימים להיות רגועה, בואו נדבר בעוד 3 ימים".

 

נפרדים בחיוך, "נתראה בקרוב" אנחנו יוצאים והולכים לעבר חוף הים לעשות הליכה על החוף. מגיעים לחוף. עושים הליכה של שעה וחצי. ברבע לשבע בערב מתחילים לחזור לכיוון האוטו. אנחנו יושבים ואני שותקת, סוף סוף רגועה אחרי היום הנוראי הזה שהיה לי. בדרך מתחילים צירים. חלשים כאלה, מהנעימים, זה לא זה אני אומרת לעצמי. אבל הם לא חולפים. אני די מופתעת שהם לא פוסקים מצד אחד כי הם לא כואבים.

 

מגיעים לסבתא, אוספים את שני הילדים. הולכים הביתה, אני רוחצת אותם ומשכיבה אותם לישון ויוצאת לסופר לעשות קניות. ואני תוך כדי צירים... מגיעה לסופר ועושה קניות (תוך כדי צירים) מחייכת שהנה עכשיו אני בדרך הנכונה.... אולי זה יקרה הלילה. מגיעה הביתה ופורקת את הקניות. מסדרת ומנקה את הבית , מתקלחת ונכנסת למיטה לישון. מתהפכת במיטה ולא מצליחה להירדם (הרי אני בצירים) בסוף נמאס לי, אני קמה ויורדת למטה למטבח הצירים כבר מורגשים ולא ממש מאפשרים לי לישון, כולי נרגשת ומלאת שמחה ואושר, אוטוטו אפגוש את הבת שלי שכל כך רציתי. אני חושבת במה להעסיק את עצמי ומתחילה להכין מאפינס בננה. אחת בלילה, אני מתקשרת לדולה (אותה אחת מהויבק הראשון שלי) ומדווחת לה שיש צירים כל כמה דקות. תוך שעה היא מגיעה. עכשיו אני כבר צריכה לעצור ולנשום ולהתכנס בעצמי בכל פעם שיש ציר. השעה 3 בלילה אני והדולה מעבירות את השעה האחרונה בשיחה. תוך כדי אני במאפינס ומקפלת כביסה.


4 בבוקר הצירים כבר די כואבים, אני מעירה את בן זוגי שישן עד עכשיו ואומרת לו: "אני נכנסת לאמבטיה, הדר' צריך להגיע בכל רגע, תפתח לו". נכנסת לאמבטיה ואיזו הקלה. מברכת את הגאון, זה שהמציא את המים.... :)


הדר' מגיע, נכנס לאמבטיה אומר שלום, מקבל דיווח ויוצא. אחרי זמן מה נמאס לי מהאמבטיה ואני יוצאת. יורדת למטה ומטיילת הלוך ושוב. בשלב מסויים מתחיל לעלות לי האוכל מהצהריים של היום הקודם. הדולה והדר' מחייכים, זה אומר שאני בלידה פעילה ונפתחים השרירים הטבעתיים. אני עייפה כבר, היה לי יום עמוס ללא מנוחה בכלל. נכנסת לשירותים ומתיישבת על האסלה, יורדים לי המים ובחוץ כבר מאיר היום. הגדול מתעורר, אני מתעוררת כשאני שומעת את קולה של סבתא שבאה לאסוף אותו. מסתבר שנרדמתי בישיבה על האסלה...


אני קמה מהאסלה ועולה לאמבטיה, עכשיו כבר ממש כואב. הקטן מתעורר גם, אבא לוקח אותו לגן. אחרי זה סיפר שבדיוק כשקשר
אותו לכיסא הבטיחות ברכב שמע אותי מתחילה לשאוג. 3 לחיצות, כמה קללות, בכוחות האחרונים שאני מצליחה לגייס אני משחררת אותה לאוויר העולם. " זו בת, איזה יופי" אומר הדר'. 8:34 בבוקר.

היא כולה כחולה, רק כתם ורוד בבטן ואני בהיסטריה שהיא לא נושמת. הם מרגיעים אותי, חבל הטבור עדיין מחובר, היא מקבלת חמצן דרכך. אבל אני לא נרגעת. עוברות 2 דקות והיא כבר ורודה, אני כבר יותר רגועה. עכשיו צריך להוציא את השלייה ואין לי כוח ללחוץ. איכשהו לבסוף אני לוחצת ויוצאת השלייה.

 

כולי רועדת מקור, יוצאת מהאמבטיה ונכנסת למיטה, מקבלת אותה להנקה ומאושרת עדד הגג. הדר' בודק לחץ דם, מוודא שאין קרעים ויורד למטה לשתות קפה.

אני נחה קצת, מניקה, ומיד שולחת סמס לכולם ומבשרת את הבשורה. אושר גדול בבית. נשארת לנוח במיטה, זה היה יותר קצר משמעותית הפעם, אבל אני מותשת לחלוטין, נפלתי שדודה.

 

למחרת בבוקר כבר התייצבה כל המשפחה אצלנו בבית, אירחתי את כולם לארוחת צהריים. הגיעה קולגה של בן זוגי עם זר פרחים ביד, המומה ולא מאמינה היא מסתכלת עליי בפה פעור ואומרת: "אני בשוק, ככה את נראית יום אחרי לידה?" ואני אומרת לה "כן, ככה זה בלידה טבעית "ומחייכת מאוזן לאוזן.

 

 

עדכונים ומאמרים חדשים

חדשות ועידכונים

חיפוש

לנל"ק 2

אנחנו בפייסבוק

SFbBox by casino froutakia

  • _1
  • _2
  • _3
  • _4
  • _5


בלידה הקודמת ילדת בקיסרי

ועכשיו את רוצה אחרת?

ברוכה הבאה,

הגעת למקום הנכון!

הצטרפי עכשיו לאתר וקבלי את

המדריך ללידה נרתיקית אחרי קיסרי - בחינם!!!